אזערי ואח' נ' מורן - חברה לבניין בע"מ ואח'

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט מר שלמה לבנוני) מתאריך 29/7/09 בתיק אז' 4417/07.

בתביעה שהגישו המערערים לביהמ"ש קמא, עתרו המערערים לכך שהמשיבה מס' 1 תחויב לפצותם בסכום של 125,395 ₪, עבור ליקויי בניה שנמצאו, על פי חוות דעת של מומחה מטעמם, בדירה אשר רכשו מאת המשיבה מס' 1.

לעומת חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים, הגישה המשיבה לביהמ"ש חוות דעת של מומחה מטעמה, אשר קבע כי הליקויים בדירה שרכשו המערערים מסתכמים בסכום של 2,600 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

כמו כן הגישה המשיבה מס' 1 הודעה לצד שלישי כנגד המשיבים 2 ו-3.

ביהמ"ש קמא מינה מומחה מטעם ביהמ"ש, על מנת שיבדוק את הליקויים בדירתם של המערערים, והמומחה מטעם ביהמ"ש מצא כי הליקויים בדירה מגיעים כדי הסך 15,188 ₪.

בביהמ"ש קמא הגיעו הצדדים להסכם דיוני, ולפיו פסה"ד של ביהמ"ש יינתן על פי החומר שבתיק ביהמ"ש. בפסק דינו ציין ביהמ"ש כי מכתבי הסיכומים שהוגשו לו למד לדעת שהמערערים מכרו את דירתם, ועל כן קבע כי הגם שזכותם לפיצוי אינה מתאיינת כתוצאה מהמכירה, שהרי אין הם זכאים לפיצוי עבור ליקויים בדירה, אלא לכל היותר לפיצוי עבור עוגמת נפש וירידת ערך. מכיוון שבכתב התביעה המערערים טענו כי אינם תובעים פיצוי עבור ירידת הערך של הדירה, מה גם שלא הוגשה לביהמ"ש חוות דעת של מומחה בעניין זה ואף התביעה לא תוקנה לאחר מכירת הדירה, העריך ביהמ"ש את הפיצוי בגין עוגמת הנפש בסכום של 2,300 ₪.

כיוון שהיה פער ניכר בין חוות דעת המומחה מטעם התובעים לחוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש, חייב ביהמ"ש את המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 9,000 ₪ ובהפחתת הסכום שנפסק לזכותם, נותר כי על המערערים לשלם למשיבה סך 6,700 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

המערערים טוענים כי ביהמ"ש שגה בפסק דינו, שכן היה עליו להתייחס למצבה של הדירה, כפי שעלה מחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש, וגם אם לא ביקשו לתקן את התביעה כפי שהתבקש לכאורה לאחר מכירת הדירה, הרי שעשו זאת כדי לייעל את הדיון, ובמסגרת ההסדר

הדיוני שאפשר לצדדים להגיש לביהמ"ש חומר ולקבל פס"ד מבלי לשמוע ראיות.

המערערים מוסיפים וטוענים כי ביהמ"ש קמא שגה כאשר קבע בפסה"ד שרק בסיכומים נודע לו על כך שהמערערים מכרו את הדירה, שכן הדבר הובא לידיעת ביהמ"ש עוד בשלב קודם יותר, ועל כך הגישו המערערים בתיק המוצגים את ההודעה שמסרו לביהמ"ש, בתאריך 13/8/08 (נספח כ"ב לתיק המוצגים).

לעומת טענות המערערים, טוענת ב"כ המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, שכן בפועל, לאחר מכירת הדירה לא היו המערערים עוד זכאים לפיצוי עבור ליקויים שנפלו בה, אלא לכל היותר לפיצוי עבור עוגמת נפש וירידת הערך, ועל כן בדין פסק ביהמ"ש קמא את אשר פסק.

לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני סבור שאין מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא. משנמכרה הדירה לא היה מקום עוד לפסוק לזכות המערערים פיצוי עבור הליקויים שנפלו בה, ואם היה בכוונת המערערים לטעון כי הדירה נמכרה במחיר הנופל ממחיר השוק שלה, כתוצאה מהליקויים שבה, כי אז היה עליהם לבקש מביהמ"ש להתיר להם לתקן את התביעה ולהגיש חוות דעת להוכחת ירידת ערכה.

ככל שהדברים נוגעים לפיצוי בגין עוגמת נפש, הרי נראה לכאורה שמדובר בפיצוי קטן יחסית, אך לאור העובדה שחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש העמידה את סכום הליקויים על סכום של 15,188 ₪, נראה כי גזירת הפיצוי עבור עוגמת הנפש מסכום זה הינה סבירה ואין להתערב בה.

עם זאת, הנני סבור כי יש מקום לבטל את החיוב בהוצאות שהושת על המערערים. אמנם חוות הדעת שהגישו לביהמ"ש ניפחה את סכום הליקויים בדירה בצורה גדולה מאוד לעומת הליקויים האמיתיים שהיו בה, כעולה מחוות דעת המומחה, אך בכל זאת, בסופו של דבר, המערערים קיבלו דירה עם ליקויים, והנני סבור כי בנסיבות העניין לא היה מקום לחייבם בהוצאות משפט באופן שהעמיד אותם במצב שעליהם לשלם סכום למשיבה חרף העובדה שבדירה שקיבלו היו ליקויים.

אשר על כן הנני מחליט כדלקמן:

1.הנני דוחה את הערעור בכל הנוגע לפיצויים שביהמ"ש קמא פסק למערערים, וכן הנני דוחה את כל טענות המערערים על כך שביהמ"ש לא פסק להם פיצויים עבור הליקויים בדירה.

2.הנני מבטל את סכום ההוצאות שנפסק לחובת המערערים בביהמ"ש קמא.

3.בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות בערעור וכל צד ישא בהוצאותיו.

4.במידה והופקד פיקדון להבטחת הוצאות הערעור, יוחזר הפיקדון למערערים באמצעות בא כוחם.